מי צריך כבוד? | לפרשת אמור

מסופר על רבי משה גלנטי שהיה חכם גדול וגאון בתורה וגם בחכמות העולם, ובעירו היה גם חכם גדול מוסלמי, שהיה מפורסם ביכולתו לראות חולה ולדעת אם יתרפא או חס ושלום ימות. ותמיד היה צודק בזה.

רבי משה התאווה לדעת כיצד החכם המוסלמי יודע את הדבר הזה וביקש להיפגש עמו.

בפגישתם דיברו רבי משה והחכם המוסלמי בדברי חכמה והחכם המוסלמי התפעל מאד מרוחב ידיעותיו של רבי משה. תוך כדי שיחה ביקש החכם המוסלמי מרבי משה שילמד אותה חכמה אחת שרצה מאד לדעת אותה ורבי משה ידעה על בוריה. אמר לו רבי משה: "איני מלמד חכמה זו בחינם..." אמר לו החכם המוסלמי: "אשלם במיטב כספי" אמר לו רבי משה: "לא כסף אני מבקש, אלא שתלמדני כיצד יודע אתה לומר על החולה אם יחיה או ימות?"

אמר החכם המוסלמי: "זהו סוד ששמור עמי ולא אוכל לגלותו". אמר לו רבי משה: "אם כן, לא אסכים ללמדך את החכמה שביקשת" לבסוף נעתר החכם המוסלמי ואמר לרבי משה: "לפני שאגלה לך את סודי עליך לצום במשך יומיים, ולאחר מכן לטבול במקווה ולהיטהר ואז תבוא אלי" עשה כן רבי משה ובא לחכם המוסלמי לאחר שני ימי צום וטבילה.

לקח אותו המוסלמי למקום נסתר, שם היה שער גדול ויפה, הוציא מפתח שהיה אך ורק בידו ופתח את השער. מאחורי השער נגלה בוסתן מרהיב ביופיו עם שיחים מלבלבים פרחים ועצי פרי שאין כדוגמתם בכל הארץ, רעננים ומטופחים כמו נלקחו מתוך ציור מושלם, ובינות לעצים זורם לו נחל עם מים צלולים וזכים.

אמר החכם המוסלמי: כעת נטבול בנהר הזה כדי שנהיה טהורים להיכנס לחדר הבא, שם אגלה לך את סודי. טבלו בנהר הלכו בינות לעצים המופלאים עד שהגיעו למבנה מדהים שהיה במרכזו של הבוסתן וכולו מעוטר בגילופים מרהיבי עין ומשובץ אבני חן. והשער למבנה כולו זהב טהור משובץ יהלומים נוצצים.

אמר החכם המוסלמי: כעת עלינו להשתחוות שבע פעמים לפני שנפתח את השער. כיוון רבי משה גלנטי שמשתחווה הוא לה' אדון הכל בורא שמים וארץ והשתחוו שניהם שבע פעמים, ואז אמר החכם המוסלמי לרבי משה: פתח בעדינות וביראת כבוד גדולה את שער הזהב. לאט, לאט!

כשפתח רבי משה את השער נגלה לעיניו פאר ויופי שלא ראה מעודו, כל החדר מצופה בזהב ויהלומים יקרים ובמרכזו מנורת זהב טהור גדולה ומעל המנורה אותיות זהב מבריקות ונוצצות היוצרות את הפסוק מספר תהילים "שיויתי ה' לנגדי תמיד" ושם הויה ברוך הוא באותיות גדולות ומאירות במיוחד.

עוד רבי משה מתפעל ומתרגש מן המראה, והחכם המוסלמי לוחש באזנו: "זהו הסוד שלי: לאחר שאני מתפלל על חולה אני מתקדש ומיטהר ובא למקום זה שאותו אני מטפח ומשקיע בו את כל ליבי ומיטב ממוני, אני נכנס בחרדת קודש אל החדר הזה ומביט על השם הקדוש והנורא, אם הוא זוהר כפי שאתה רואה אותו עכשיו יודע אני שהחולה יתרפא מחוליו, ואם רואה אני אותו חשוך וקודר יודע אני שימות החולה ההוא"

נדהם רבי משה ממה שראו עיניו, הודה לחכם המוסלמי והבטיח ללמדו את החכמה שביקש לדעת.

לאחר שחזר הביתה פרץ רבי משה בבכי ובשבת קודש פנה לקהל עדתו, סיפר להם את סודו של החכם המוסלמי ואמר להם: ראו כיצד מכבד מוסלמי זה את האלוקים, וכיצד אנו, עמו וצאן מרעיתו מסוגלים לדבר בבית הכנסת בדברי חולין ועוד בזמן התפילה, לעסוק בדברי תורה בבגדים מלוכלכים או בגוף שאינו נקי?!... והוסיף דרש ארוכות בחשיבות הכבוד לספרי הקודש, לבית הכנסת ולבית המדרש, לתורה ולחכמי התורה.

פרשת אמור עוסקת רובה ככולה בכבוד שיש לתת לקודש:

• האיסור על הכהנים להיטמא

• איסור לכהנים לשאת זונה, חללה או גרושה

• איסור על כהן גדול לשאת אלמנה

• איסור על כהן בעל מום לעבוד בבית המקדש

• איסור על כהן להתעסק בקדשים כשהוא טמא

• איסור לזר לאכול קודש

• איסור להקריב קרבן בעל מום

• ציווי על שמירת וקדושת המועדים, לא לעשות בהם מלאכה

• ציווי על עריכת הנרות במנורת הזהב של המשכן

• ציווי על עריכת לחם הפנים על שולחן הזהב במשכן

• עונשו של המקלל את שם ה'

האם ה' צריך שנכבד אותו? ברור ופשוט שלאלוקים לא חסר כלום ובטח שלא חסר לו כבוד. ובמילותיו של רבינו הרמח"ל במסילת ישרים (פרק יט): "...אבל האמת הוא שהאדון ברוך הוא נקרא 'אל הכבוד', ואנו חייבים לכבדו, אע"פ שאינו צריך לכבודנו ולא כבודנו חשוב וספון לפניו"

אנו אלו שצריכים לכבדו. על מנת להשריש בנו את היחס הנכון כלפי אלוקים.

בהמשך, רבינו הרמח"ל מביא דוגמאות רבות מהתורה שבכתב והתורה שבעל פה לחשיבות הגדולה של ההידור במצוות והכבוד למקומות הקדושים, לספרי הקודש, לשבתות ולחגים ולתלמידי החכמים.

מעניין, שאחרי שכל הפרשה עסקה אך ורק במצוות ש"בין אדם למקום" ממש בסוף הפרשה, מייד אחרי הציווי: "וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת...", מובאים דינים אחדים של "בין אדם לחבירו": "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת... וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ..."

ואז הפרשה חותמת שוב בפסוק שמסכם את דינו של המקלל שם ה': "וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן..."

מדוע באמצע הדין של המקלל, בין הציווי לבין הביצוע נכנסים פתאום דינים של "בין אדם לחבירו" מה שלא מצאנו בכל הפרשה שעסקה בכבוד לקודש?

אולי זה בא ללמדנו שהכבוד לחברנו נובע גם הוא מתוך הכבוד לקודש, כפי שלימדונו חז"ל: "הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה" (סנהדרין נח) שהרי כל אדם נברא בצלם אלוקים וכל בריה היא יצירת כפיו. וחלק בלתי נפרד משמירה על כבוד ה' הוא השמירה על כבודם ושלומם של בריותיו כולם!